שמעתי היום הרבה רדיו.
נסעתי לאיקאה והתברברתי בדרך. מספיק התברברות בשביל לשמוע כמה תוכניות...
באחת מהן היה מישהו שריגש אותי (היום לא היה צריך הרבה כדי שזה יקרה..), ואת דבריו סיכם ב "תאהבו". אל תקבלו את הקרובים אליכם כמובנים מאליהם. תחבקו, תנשקו. תאהבו. (כן, לא חדש, אבל בכל זאת..)
וזה הזכיר לי שוב, את אחד הסיפורים המצחיקים ויחד עם זה אמיתיים ומעירים (גם מאירים...) של שוקה דינור, שעל סיפוריו אני תמיד אוהבת להתענג בשישי בצהריים.
**************
בוקר. כמעט בוקר.
יובל מגיע אלינו למיטה (לרוב בצרחות שנרגעות בשיטה מאוד מסויימת....).
שעה אחר כך, לרוב, נועם רץ אלינו מהחדר הסמוך. מחבק, מנשק, מכווצ'ץ' את "אח שלו הקטן".
צחוקים, בכי, חיבוקים, מעיכות, קצת צעקות, ושוב צחוקים ושיחה של בוקר...
איזה כיף.
ערב. אחרי מקלחת מלאת חוויות ומעשיות מהיום שהיה ומזה שעתיד להיות, סיפור מכורבל במיטה, חיבוקים, נשיקות, כיווצ'וצ'ים.
עיניים גדולות ומתוקות. עור רך ונעים, ידיים קטנטנות שרוצות חיבוק.
כיף אדיר.
מודה לבורא עולם, מי שהוא לא יהיה, על כל הטוב הזה. ומחבקת ומכווצ'צ'ת עוד קצת. ועוד.
לילה טוב. שינה מתוקה. חלומות פז.
לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שמחר הוא יהיה בבית. גלעד. הילד של אמא שלו. והיא תוכל, אולי, לחבק אותו ולכווצ'ץ' אותו. אחרי כל כך הרבה זמן. ה מ ו ן זמן!!!!
במקלחת מתנגנות לי השורות האלה...
"ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם."
(מתוך: ערב מול הגלעד. מילים: לאה גולדברג. לחן: מיקי גבריאלוב)
שישוב כבר.
אחר כך אני גם שמה לב ששם השיר "ערב מול הגלעד". לא זכרתי, אולי זה כבר נדוש, אבל זה השיר שהתנגן. הוא בא לבד. אין מה לעשות.
אני עדיין מתלבטת אם להדבק מחר לטלוויזיה (שאין לי..) ולגמוע כל פיסת מידע עד שיגיע החיבוק, או למצוא תעסוקה מעניינת ואולי אפילו חינוכית (!!!) או יצירתית לקטנטנים הפרטיים שלי.
את שניהם אני רוצה מאוד.
לרוץ. לקפוץ. להשתולל. לצחוק. לאהוב. לחבק. לכווצ'ץ'. להגיד מלא מלא מלא כמה אני אוהבת....
זכיתי.
עוד כמה שעות. זה כבר ממש כמה שעות. היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה