את שירותי הצבאי סיימתי לפני מספר שנים. כשחושבים על זה, עברו מאז כבר לא מעט שנים...
זו הייתה תקופה יפה. רוב הזמן נהניתי.
מה שהפך את הזמן הזה לנעים כל כך, הוא בעיקר האנשים.
יחידה קטנה. מכירים את כולם, או לפחות את רובם. חיים יחד. עובדים צמוד.
לפני מספר חודשים קיבלתי מאחותי קישור לכתבה עם הקדמה "הוא לא מהצבא שלך?". נכנסתי. עוד לפני שקראתי, הבנתי שהוא חולה. החיוך נשאר ענק, אבל משהו השתנה.
ז"כ.
זוהר כרמי.
איש גדול. כתפיים רחבות. נוכחות מרשימה. חיוך שמתנוסס על הפנים ונכנס עמוק ללב.
מצחיק, שטותניק, רציני, אינטליגנט. לב ענק. מעורר הערכה גדולה. דמות לחיקוי. וזו לא מליצה.
אני זוכרת איך היה מדבר בקשר עם טייסים והופך רציני ברגע, קול בס ועמוק. סתם כדי להשתעשע, ומיד לאחר מכן חוזר להצחיק אותנו בעמדה.
אחרי שהשתחררתי מהצבא, היחידה נשארה בלבי ובזיכרונותיי.
שמרתי על קשר עם מעט חברות וזהו.
בלב שמרתי עוד רבים אחרים.
זוהר חלה ב-ALS לפני מספר שנים.
אורן בן דור, ששירת ביחידה עם זוהר והוא גם צלם מוכשר, חיפש דרך לעזור.
אורן צילם במשך כחצי שנה פיסות מחיי היומיום של זוהר ומשפחתו.
נקודות בזמן. מחשבות. הרגשות. רגעים קטנים-גדולים.
יחד עם אלכס ליבק הם יצרו תערוכת צילום בנמל יפו.
בדרך לתערוכה הבטן קצת התהפכה לי...
לא ידעתי מה ארגיש ואיך אגיב לתמונות, למראות.
בחיל ורעדה צעדתי למחסן 2, שם מוצגת התערוכה בימים אלה.
את הצביטה הראשונה בלב קיבלתי כשנכנסתי למבואה של המחסן, שם מוצגות על מסך תמונות מתחלפות מחיי היום יום של זוהר, רותם (אשתו) ושלושת ילדיהם המתוקים.
תמונות מהצבא, תמונות מהחתונה, רגעי משחק עם הילדים וגם כמה תמונות מהשנים בהם כבר חלה.
החיוך הגדול שלו כל כך חזק.
עמדתי שם וגמעתי את התמונות.
לא יודעת אם השהייה שם התארכה מפני החשש ממה שאראה בפנים, בתערוכה עצמה, או בגלל הרצון לראות עוד ועוד מהתמונות ה"רגילות" האלה.
אולי גם וגם.
הצילומים של אורן בן דור מצליחים להכניס, ברגישות רבה, את המבקר בתערוכה לתוך הסיטואציה. להרגיש פיזית את כאבו של זוהר, לשמוע את צחוק הילדים ורוח השטות המרחפת לעיתים.
לראות את המבט החודר ומלא האהבה לפני הכניסה לניתוח, כאילו הייתי שם איתם. לחוש את הציפייה והדאגה.
לרצות להתגלגל איתם מצחוק.
להושיט יד ועוד רגע לגעת.
התערוכה נועדה להעלות את המודעות למחלת ה-ALS, בה חולים מעט מדי (!) אנשים כדי שיעסקו בה יותר (במחקר, בתרופות), וכן לעודד תרומה למחקר ב-ALS.
לכו לתערוכה. מומלץ מאוד מאוד מאוד.
ותתרמו. אפילו קצת.
אחר כך תקפצו לבירה או משהו בשוק יפו ליד.
ותזכרו לנשום עמוק, להסתכל סביב ולחייך.
"תתארו לכם ששעון מתקתק לכם בתוך הראש, אבל אין לכם מה לעשות עם זה..."
**תערוכת הצילום "תתארו לכם..." תוצג בין התאריכים 3.3.13 ועד ה- 15.3.13
בגלריית חלל התיאטרון, מחסן 2, נמל יפו, בימים א'-ד' בין השעות 19:00-11:00.
ביום ה' בין השעות 22:00-11:00 ובשישי ושבת בין השעות 19:00-10:00.**
להתראות בינתיים,
טל.
זו הייתה תקופה יפה. רוב הזמן נהניתי.
מה שהפך את הזמן הזה לנעים כל כך, הוא בעיקר האנשים.
יחידה קטנה. מכירים את כולם, או לפחות את רובם. חיים יחד. עובדים צמוד.
לפני מספר חודשים קיבלתי מאחותי קישור לכתבה עם הקדמה "הוא לא מהצבא שלך?". נכנסתי. עוד לפני שקראתי, הבנתי שהוא חולה. החיוך נשאר ענק, אבל משהו השתנה.
ז"כ.
זוהר כרמי.
איש גדול. כתפיים רחבות. נוכחות מרשימה. חיוך שמתנוסס על הפנים ונכנס עמוק ללב.
מצחיק, שטותניק, רציני, אינטליגנט. לב ענק. מעורר הערכה גדולה. דמות לחיקוי. וזו לא מליצה.
אני זוכרת איך היה מדבר בקשר עם טייסים והופך רציני ברגע, קול בס ועמוק. סתם כדי להשתעשע, ומיד לאחר מכן חוזר להצחיק אותנו בעמדה.
אחרי שהשתחררתי מהצבא, היחידה נשארה בלבי ובזיכרונותיי.
שמרתי על קשר עם מעט חברות וזהו.
בלב שמרתי עוד רבים אחרים.
זוהר חלה ב-ALS לפני מספר שנים.
אורן בן דור, ששירת ביחידה עם זוהר והוא גם צלם מוכשר, חיפש דרך לעזור.
אורן צילם במשך כחצי שנה פיסות מחיי היומיום של זוהר ומשפחתו.
נקודות בזמן. מחשבות. הרגשות. רגעים קטנים-גדולים.
יחד עם אלכס ליבק הם יצרו תערוכת צילום בנמל יפו.
בדרך לתערוכה הבטן קצת התהפכה לי...
לא ידעתי מה ארגיש ואיך אגיב לתמונות, למראות.
בחיל ורעדה צעדתי למחסן 2, שם מוצגת התערוכה בימים אלה.
את הצביטה הראשונה בלב קיבלתי כשנכנסתי למבואה של המחסן, שם מוצגות על מסך תמונות מתחלפות מחיי היום יום של זוהר, רותם (אשתו) ושלושת ילדיהם המתוקים.
תמונות מהצבא, תמונות מהחתונה, רגעי משחק עם הילדים וגם כמה תמונות מהשנים בהם כבר חלה.
החיוך הגדול שלו כל כך חזק.
עמדתי שם וגמעתי את התמונות.
לא יודעת אם השהייה שם התארכה מפני החשש ממה שאראה בפנים, בתערוכה עצמה, או בגלל הרצון לראות עוד ועוד מהתמונות ה"רגילות" האלה.
אולי גם וגם.
הצילומים של אורן בן דור מצליחים להכניס, ברגישות רבה, את המבקר בתערוכה לתוך הסיטואציה. להרגיש פיזית את כאבו של זוהר, לשמוע את צחוק הילדים ורוח השטות המרחפת לעיתים.
לראות את המבט החודר ומלא האהבה לפני הכניסה לניתוח, כאילו הייתי שם איתם. לחוש את הציפייה והדאגה.
לרצות להתגלגל איתם מצחוק.
להושיט יד ועוד רגע לגעת.
התערוכה נועדה להעלות את המודעות למחלת ה-ALS, בה חולים מעט מדי (!) אנשים כדי שיעסקו בה יותר (במחקר, בתרופות), וכן לעודד תרומה למחקר ב-ALS.
לכו לתערוכה. מומלץ מאוד מאוד מאוד.
ותתרמו. אפילו קצת.
אחר כך תקפצו לבירה או משהו בשוק יפו ליד.
ותזכרו לנשום עמוק, להסתכל סביב ולחייך.
"תתארו לכם ששעון מתקתק לכם בתוך הראש, אבל אין לכם מה לעשות עם זה..."
**תערוכת הצילום "תתארו לכם..." תוצג בין התאריכים 3.3.13 ועד ה- 15.3.13
בגלריית חלל התיאטרון, מחסן 2, נמל יפו, בימים א'-ד' בין השעות 19:00-11:00.
ביום ה' בין השעות 22:00-11:00 ובשישי ושבת בין השעות 19:00-10:00.**
 |
| זוהר ובנו. תמונה מהתערוכה. צילום: אורן בן דור. |
להתראות בינתיים,
טל.
מרגשת. אנסה ללכת...
השבמחקכתבת מקסים ומרגש.....נושא כואב
השבמחק